כינויי גוף ורומז באנגלית

כינויי גוף באנגלית — המילים שמחליפות את השם

כינויי גוף נראים פשוטים עד שמגיעים לפרטים: ההבדל בין *his* ל-*him*, בין *their* ל-*theirs*, ומתי בכלל צריך *myself*. ובעברית חלק מהם פשוט לא קיימים כמילה נפרדת.

כאן נמצאים גם כינויי הרמז — this, that, these, those — ופסוקיות זיקה עם who, which ו-whose, שהן מה שמאפשר לחבר שני משפטים לאחד במקום לדבר בקטעים.

למה טעות בכינויי גוף בולטת כל כך

טעות בכינוי גוף בולטת מאוד לאוזן של דובר אנגלית, הרבה יותר מטעות בזמן — כי אלה מילים שחוזרות בכל משפט כמעט.

אילו כינויי גוף ורומז באנגלית מתורגלים כאן

תרגילים על כינויי גוף, שייכות, כינויים רומזים ופסוקיות זיקה, מסודרים לפי רמה, עם שאלות שנבדקות מיד.

כינויי מושא וכינויי קניין — איפה מתבלבלים

I ו-me הם אותו אדם בשני תפקידים: I called him, he called me. בעברית ההבדל נמסר במילה נפרדת — "אני" מול "אותי" — ובאנגלית בצורה אחרת של אותו כינוי. מכאן "me and my friend went", שצריך להיות my friend and I.

וקניין: my מול mine, your מול yours, their מול theirs. my book, אבל it's mine. ההבדל הוא פשוט — אם שם העצם מופיע אחרי הכינוי, משתמשים בצורה הראשונה; אם לא, בשנייה.

its מול it's, their מול they're

its הוא קניין: the dog ate its food. it's הוא קיצור של it is. אין it's בקניין, אף פעם. זו הטעות הנפוצה ביותר באנגלית כתובה, וגם דוברים ילידיים נופלים בה.

אותו דבר בשלישייה their (שלהם), there (שם) ו-they're (הם). שלושתן נשמעות זהות לחלוטין, ולכן האוזן לא מסייעת — זה בדיוק סוג הכלל שתרגול כתוב סוגר ושיחה לא.

ואז מה

פסוקיות זיקה הן מה שהופך דיבור קטוע לדיבור רציף. בתרגול כתוב יש זמן לבנות אותן; בשיחה אין, וזה ההבדל שסוגרים רק בדיבור.