זמנים באנגלית למתחילים

אילו זמנים באנגלית צריך לדעת בשלב הראשון

בשלב הראשון לא צריך את כל שנים־עשר הזמנים. צריך ארבעה: Present Simple לדברים שקורים תמיד, Present Continuous למה שקורה עכשיו, Past Simple למה שנגמר, ו-will או going to למה שעוד יקרה. ארבעת אלה מכסים את הרוב המוחלט מהמשפטים שתגידו בשנה הראשונה.

שמונה הזמנים הנותרים הם הבחנות עדינות יותר, והם שייכים לרמה הבאה. ניסיון ללמוד את כולם במקביל הוא הסיבה הנפוצה ביותר לכך שגם ארבעת הבסיסיים נשארים רעועים.

למה זמנים באנגלית מבלבלים דווקא דוברי עברית

בעברית אין הווה מתמשך. "אני אוכל" מתאים גם לארוחה שקורית עכשיו וגם להרגל קבוע, והקשר מבהיר למה הכוונה. באנגלית ההבחנה הזו חייבת להופיע בפועל עצמו: I eat לעומת I am eating. זה לא נוסח מנומס יותר — אלה שני דברים שונים.

הבדל שני: בעברית השאלה נבנית מהנגנה. באנגלית צריך פועל עזר — do, does, did — שאין לו שום מקבילה בעברית, ולכן הוא נשמט. "Where you live?" הוא תרגום מדויק של "איפה אתה גר?", וזו בדיוק הבעיה.

סדר התרגול המומלץ לזמנים באנגלית למתחילים

התחילו ב-Present Simple עד שהוא אוטומטי, כולל ה-s בגוף שלישי שכולם מפילים (he works, לא he work). רק אחר כך הוסיפו את Present Continuous, ותרגלו את השניים זה מול זה — ההבחנה ביניהם נלמדת מהניגוד, לא בנפרד.

אחרי זה עברו ל-Past Simple. כאן הקושי הוא אחר: רשימת הפעלים היוצאים מן הכלל. go·went, see·saw, take·took. אין בהם היגיון, ואין דרך לעקוף את השינון — אבל יש דרך לקצר אותו. חמישים הפעלים הנפוצים מכסים את רוב הדיבור היומיומי; את השאר תפגשו בקריאה.

מה שתרגול זמנים באנגלית למתחילים לא מספיק כדי לסגור

בתרגיל יש זמן לעצור ולחשוב איזה זמן מתאים. בשיחה אין. הפער בין לדעת את הכלל לבין להפעיל אותו בזמן אמת הוא הפער האמיתי, והוא נסגר רק כשמדברים.

בשיעור ב-i-fal הזמנים מתוקנים תוך כדי דיבור — ברגע שבו הטעות נעשתה, לפני שהיא התקבעה. השיעור הראשון הוא שיעור ניסיון ללא עלות, ואפשר להגיד למורה בפתיחה שאתם רוצים להתמקד בזמנים.